חדושים על הרמב"ם כתיב [שמות כ'] כבד את אביך וגו' למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך והיא מצוה הראשונה שמתן שכרה בצדה וכתיב [בדברים ו'] את ה' אלהיך תירא ודרשו [והובא באיזו מקומות ומהם ב"ק מ"א] לרבות ת"ח וכיוצא בזה אמרו באבות פ"ק ומורא רבך כמורא שמים. לכן בחרנו מספר המדע לדבר קצת בזה: הרמב"ם בספר הראשון מספר היד הוא ספר המדע בפרק חמישי מהלכות ת"ת הלכה א' כתב וז"ל כשם שאדם מצווה בכבוד אביו ויראתו כך הוא חייב בכבוד רבו ויראתו יתר מאביו שאביו הביאו לחיי העוה"ז ורבו שלמדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא ראה אבידת אביו ואבידת רבו של רבו קודמת לשל אביו אביו ורבו נושאים במשא מניח את של רבו ואח"כ של אביו וכו' ע"כ. ויש להתעורר בטעם שנתן רבינו לקדימת רבו לשל אביו מפני שרבו מביאו לעוה"ב הלא במתניתין דכריתות (דף כ"ח) ניתן טעם אחר שלא כרבינו הגדול דזה לשון מתניתין שם אם זכה הבן לפני הרב הרב קודם את האב בכל מקום מפני שהוא ואביו חייבים בכבוד רבו ע"כ. ואף שהנראה בפשיטות דרבינו סמך בטעמו על מתניתין דמציעא (ל"ג) ושם מפורש כטעמו. עכ"ז את זה עצמו נבין וצריך טעמא רבה שינוי הטעמים שבין מתניתין דמציעא לכריתות הנ"ל. ומדוע לא בחר רבינו בטעם דמתניתין דכריתות ורק  במתניתין דמציעא: ואולי יתיישב בעזה"ש בהקדם מה שכתב הטור בשם רבינו ובמה שכתב עוד רבינו בהלכה הנ"ל. דז"ל הטור יורה דעה בסימן רמ"ד והרמב"ם כתב מי שגדול ממנו בחכמה וראוי ללמוד ממנו אפילו לא למדו כלום צריך לקום ממנו ולנהוג בו כתלמיד עם רבו וכו' ע"כ ועיין ב"י שם וכן פסק הרמ"א ז"ל בהגהותיו בסימן הנ"ל וז"ל רבינו הגדול עוד בהלכה הנ"ל אביו ורבו בבית, השבי פודה את רבו ואח"כ פודה את אביו ואם הי' אביו ת"ח פודה את אביו תחילה. ואם הי' אביו שקול כנגד רבו משיב אבידת אביו ואח"כ משיב אבידת רבו ע"כ [כן היא הגירסא הנכונה וכן גריס רבינו בעצמו בספר המצות שלו וכן כתבו הגהות מימוניית וכן כתב הב"י בטור שם סימן רמ"ב ורמ"א ז"ל וכן הוא גירסת הרי"ף והרא"ש ז"ל במציעא וכן כתב רבינו הר"מ ז"ל בעצמו בהלכות גזילה ואבידה וא"כ יתורץ בטוב טעם דמתניתין דמציעא וכן הרמב"ם ז"ל שהתחילו בענין אבידה ושמה אף אם אביו ת"ח ואינו ראוי ללמוד מרבו רק אם איננו שקול כרבו רבו קודם וא"כ אין ליתן הטעם כמתניתין דכריתות שהוא ואביו חייבין בכבוד רבו. דבאמת הל אינו מחוייב האב בכבוד הרב אף שאינו שקול ודומה בדומה לרבו מ"מ עדיין אינו מוכרח שראוי ללמוד ממנו ומ"מ רבו קודם ולכן מהצורך להטעם שאביו הביאו ליה ואמאי האי לעוה"ז ורבו לעוה"ב כטעם דמציעא ורבינו משא"כ במתניתין דכריתות הנ"ל שלשונה הרב קודם את האב בכל מקום וא"כ ודאי נכלל גם פדי' בזה ומוכרח הדבר שהאב אינו ת"ח כלל דאם הי' ה"ח הלא לענין פדי' האב קודם וכדברי רבינו הנ"ל וכיון שאינו ת"ח כלל בודאי האב מחוייב בכבוד הרב דהלא ראוי א"כ ללמוד מהרב ולכן שפיר נתנה משנתנו דכריתות הטעם שהוא ואביו חייבים בכבוד רבו ופשוט בעזה"ש: וכל זה דהרב קודם היינו אם הרב מלמדו בחנם משא"כ אם האב משלם שכר אז האב קודם בכל דבר וכן נפסק להדיא ברמ"א ז"ל ביו"ד סימן רמ"ב רק אם אומר לו לעבור על דברי הורה אז לא ישמע לו כדאיתא במציעא (ל"ב) ובזה ניישב על נכון בעזה"ש דעת התייר הגדול רש"י ז"ל במה שהעל המפרשים ז"ל בצ"ע והוא דבמציעא שם ה"ר מניין שאם אמר לו אביו היטמא או שאמר לו אל תחזיר שלא ישמע לו שנאמר איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו אני ה' כלכם חייבין בכבודי ופריך תלמודן טעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמורו הא לאו הכי הוה אמינא צייהא שה והאי ל"ת ועשה ופירש"י ז"ל אבידה עשה ול"ת היא השב תשיבם לא תוכל להתעלם] ולא אתי עשה ודחי ל"ה ועשה והירד איצטריך ס"ד אמינא הואיל והוקש כיבוד אב ואם לכבודו של מקום וכו' קמ"ל דלא לישמע לו והקשו המפרשים ז"ל מדוע פירש"י ז"ל בד"ה הנ"ל וכן על הוה אמינא צייתא ליה פירש ג"כ דאתי עשה דכיבוד ודחי ל"ת דלא הוכל להתעלם ומדוע לא פירש כפשוטו דקושיתם הוא על הפסוק דואת שבתותי תשמורו והעשה הוא כיבוד והל"ת הוא שמירת שבת דהוא עשה ול"ת והעלו בצ"ע: ואמרנו בישובו דהנה לכאורה אינו מובן כ"כ קושית תלמודן אם נאמר דעל הקרא יסוב קושיתם דלו יהא דעל שבת לא איצטריך לן משום דשמירת שבת הוה עשה ול"ת וכן גם לפירש"י ז"ל אאל תחזיר דהתם ג"כ הוי עשה ול"ת מ"מ אצטריך לן קרא על שאם אמר לו אביו היטמא שלא ישמע לו ושם בודאי איצטריך לן קרא דהלא אם ישמע לו יקיים תרתי עשה וגם ל"ת והמה כיבוד אב והשב תשיבם ולא תוכל להתעלם [וודאי דהאי אם אמר לו אביו היטמא היינו שישיב בזה האבידה שהיא בבית הקברות. דמלבד שמוכח כן במתניתין דמציעא שם ובברייתא הנ"ל דאם לא נאמר היטמא להשיב אבידה מדוע בחרו מכל התרי"ג מצוות מצות טומאה ומאי שייטא התם במציעא כמובן. נוסף לזה הלא בהדיא פירש"י ז"ל כן ריש מס' יבמות (דף ו') דההיא שאם אמר לו אביו היטמא היינו שהאבידה בבית הקברות וא"כ הלא איצטריך לן קרא הנ"ל באם אינו ענין להיטמא דמדה היא בתורה כידוע לכן מפרש רבינו הגדול רש"י ז"ל דקושית תלמודן הלזו לא על הקרא יסוב דשפיר איצטריך לן שלא נטעה לומר דתרתי